מהי התמכרות למין?
מחלוקת ניכרת סביב האבחנה של "התמכרות למין". הבעיה לא נכללת במהדורה החמישית של "המדריך האבחוני והסטטיסטי להפרעות נפשיות" (DSM-5), אך עדיין נכתב עליה והיא נלמדת בחוגי פסיכולוגיה וייעוץ.
בנוסף, ניתן עדיין לאבחן אותה באמצעות DSM-5 (כ"תפקוד מיני מוגדר אחר") והן בקריטריונים של "סיווג סטטיסטי בינלאומי למחלות ובעיות בריאות" (ICD-10) (כ"הפרעה בתפקוד המיני שלא עקב חומר או מצב פיזיולוגי ידוע”).
קריטריונים של ICD-10
בדרך של הגדרה, "התמכרות למין" מתוארת כצורך כפייתי לבצע פעולות מיניות על מנת להשיג סוג של היי שאדם עם הפרעת שימוש באלכוהול מקבל ממשקה או מישהו עם הפרעה בשימוש באופיום מקבל משימוש במורפין.
אין לבלבל בין התמכרות למין (ההתנהגות המינית הכפייתית המתוארת כאן) לבין הפרעות כמו פדופיליה או אינוס בעלי חיים.
עבור אנשים מסוימים, התמכרות למין עלולה להיות מסוכנת ביותר ולהביא לקשיים ניכרים במערכות יחסים. בדומה לתלות בסמים או באלכוהול, יש בתלות זו כדי להשפיע לרעה על בריאותו הגופנית והנפשית, היחסים האישיים, איכות החיים והבטיחות של האדם הסובל ממנה.
התמכרות למין כביכול נפוצה במקצת (אם כי הסטטיסטיקה אינה עקבית), ויש הטוענים כי לרוב אינה מאובחנת.
האמונה הרווחת היא שאדם עם התמכרות למין יחפש מספר שותפים, אם כי זה כשלעצמו אינו בהכרח סימן להפרעה. יש המדווחים כי זה עשוי להתבטא כצורך כפייתי לאוננות, לראות פורנוגרפיה או להיות במצבים מגרים מינית.
אדם עם התמכרות למין עשוי לשנות באופן משמעותי את חייו ופעילויותיו על מנת לבצע פעולות מיניות מספר פעמים ביום ולפי הדיווחים אינו מסוגל לשלוט בהתנהגותו, למרות השלכות שליליות חמורות.
מהם הסימפטומים של התמכרות למין?
מכיוון שהתמכרות למין אינה מתוארת ב-DSM-5, קיימת מחלוקת ניכרת באשר לקריטריונים המהווים התמכרות.
מאפיין אחד עשוי להיות סודיות, שבו האדם הלוקה בהפרעה נוהג להסתיר את התנהגותו ואף יכול לשמור על המצב בסוד בפני בני זוג ובני משפחה. הוא עשוי לשקר לגבי הפעילויות שלו או לעסוק בהן בזמנים ובמקומות שבהם הן לא יתגלו.
אך לפעמים הסימפטומים קיימים וניכרים. אדם עלול להיות מכור למין אם הוא מראה חלק מהסימנים הבאים או את כולם:
- מחשבות מיניות כרוניות, אובססיביות ופנטזיות.
- יחסים כפייתיים עם מספר שותפים, כולל זרים.
- משקר כדי להסתיר התנהגויות.
- עיסוק בקיום יחסי מין, גם כאשר הוא מפריע לחיי היומיום, לפרודוקטיביות, לביצועי העבודה וכו'.
- חוסר יכולת לעצור או לשלוט בהתנהגויות.
- מעמיד את עצמו או אחרים בסכנה עקב התנהגות מינית.
- מרגיש חרטה או אשמה לאחר קיום יחסי מין.
- חווה השלכות אישיות או מקצועיות שליליות אחרות.
- שימוש באביזרי מין באובססיה.
התנהגויות כפייתיות יכולות להלחיץ מערכות יחסים, למשל, עם לחץ של בגידה – אם כי אנשים מסוימים עשויים לטעון שיש להם התמכרות למין כדרך להסביר בגידה במערכת יחסים.
חשוב לזכור כי הנאה מפעילות מינית אינה סימן להתמכרות למין. סקס הוא פעילות אנושית בריאה, וההנאה ממנו היא נורמלית. בנוסף, הבדלים ברמת העניין המיני בין בני הזוג לא אומרים שלבן זוג אחד יש התמכרות למין.
מהם הטיפולים בהתמכרות למין?
מכיוון שהאבחון שנוי במחלוקת, חסרות אפשרויות טיפול מבוססות ראיות.
מטפלים בהתמכרות למין עשויים להמליץ על אחת או יותר מהשיטות הבאות:
תוכניות טיפול באשפוז
ישנם מרכזי טיפול ואשפוז רבים המציעים תוכניות להחלמה מהתמכרות למין. לעתים קרובות, אנשים עם התמכרות למין מורחקים מחיי היומיום הרגילים שלהם למשך 30 יום לפחות כדי לעזור להם להחזיר את השליטה בדחפים ולהתחיל להירפא. תוכניות מסוג זה כוללות בדרך כלל מפגשי טיפול פרטניים וקבוצתיים מעמיקים.
תוכניות בנות 12 שלבים
תוכניות כמו מכורים אנונימיים למין (SAA) עוקבות אחר מודל ההתאוששות של אלכוהוליסטים אנונימיים (AA). הן יכולות לעזור מאוד לטיפול בהתמכרות למין.
חברים אינם נדרשים לוותר לחלוטין על יחסי מין, אך הם מוזמנים להימנע מהתנהגות מינית כפייתית והרסנית. פגישות קבוצתיות עם אחרים העוסקות באותם אתגרים מספקות מערכת תמיכה טובה.
טיפול קוגניטיבי התנהגותי
סוג זה של טיפול יכול לעזור לאדם לזהות טריגרים לדחפים מיניים ובסופו של דבר ללמד אותו כיצד לשנות התנהגויות. זה מושג באמצעות מפגשים אישיים עם מטפל מורשה לבריאות הנפש.
תרופות
אנשים מסוימים עשויים להפיק תועלת מטיפול תרופתי. תרופות נוגדות דיכאון מסוימות עשויות לסייע בהפגת דחפים (אשר נפרדים מתופעות הלוואי האפשריות של תרופות נוגדות דיכאון, כמו ירידה בחשק המיני או לפגוע בהיבטים אחרים של החוויה המינית).
עם זאת לא ברור אם רופא ירשום תרופות למצב זה.
לסיום
האדם המטפל בהתמכרותו למין מתמודד עם מערכת אתגרים ייחודית. הוא עשוי לעסוק בהתנהגויות שמעמידות את מערכות היחסים שלו, ביטחונו ובריאותו ובריאות בן / בת הזוג שלו בסכנה. יחד עם זאת, התמכרות למין נחשבת לאבחון שנוי במחלוקת והיא נעדרת קריטריונים אבחוניים כמו גם טיפולים מבוססי ראיות.
